פסק-דין בתיק ת"א 1619-09

עסקינן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המבקשת, גב' לאה רייז (להלן: " המבקשת"), נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: " הבנק"). במוקד הבקשה ניצבת שאלת חוקיות הגבייה של "עמלת פירעון מוקדם" - עמלה שהבנק נוהג לגבות מלקוחותיו במקרה של סילוק הלוואה לדיור במועד קודם למועד הפירעון המוסכם (להלן: " עמלת פירעון מוקדם" או " העמלה"). טענתה המרכזית של המבקשת היא שהבנק אינו רשאי לגבות את העמלה כאשר הסילוק המוקדם של ההלוואה נעשה בעקבות פטירת הלווה ובאמצעות כספי ביטוח חיים שרכש לדרישתו של הבנק (להלן: " בקשת האישור").

הרקע

1.         המבקשת נטלה ביחד עם בעלה המנוח, אילן רייז ז"ל (להלן: " המנוח"), הלוואה מן הבנק לרכישת דירת מגורים ביישוב אלקנה (להלן: " ההלוואה"). לשם קבלת ההלוואה חתמו השניים ביום 8/12/00 על הסכם הלוואה בנוסח סטנדרטי שהיה מקובל בבנק (להלן: " הסכם ההלוואה", צורף כנספח א לתצהיר המבקשת).

בסעיף 7 להסכם ההלוואה חויבו המבקשת ובעלה המנוח לבטח את עצמם בביטוח חיים בתנאים המקובלים על הבנק - עד לסילוקה המלא של ההלוואה. בני הזוג אף רכשו באמצעות הבנק פוליסת ביטוח חיים צמוד למדד בחברת הביטוח "הדר" - והבנק נקבע כמוטב ראשון של הפוליסה (הפוליסה מחודש נובמבר 2000 צורפה כנספח 2 לתצהירו של מר משה הלפרין, המשמש כסמנכ"ל פיננסי בבנק, להלן: " הלפרין"). בחודש מאי 2001 הודיעו המבקשת והמנוח לבנק כי הם רכשו פוליסת ביטוח חיים מחברת הביטוח "מנורה", והורו לבנק לבטל את זו שהוצאה להם באמצעותו (ההודעה לבנק ופוליסת הביטוח במנורה צורפו כנספחים 4-3 לתצהיר הלפרין, להלן: " חברת הביטוח" ו- " הפוליסה"). בהתאם לדרישתו, הבנק נקבע בפוליסה כמוטב בלתי חוזר של סכום הביטוח עד לגובה יתרת ההלוואה, ושאריהם של הלווים נקבעו כמוטבים של יתרת סכום הביטוח אם קיימת (ראו סעיף ז להצעת הביטוח, צורפה כנספח ב2 לתצהיר המבקשת).

סעיף 15 להסכם ההלוואה עניינו בסילוק מוקדם של ההלוואה ומורה כדלקמן:

"הלווה יהיה רשאי לסלק לבנק את ההלוואה או חלק ממנה בפרעון מוקדם, אך זאת רק כנגד תשלום עמלות פרעון מוקדם כנקוב בצו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם) התשמ"ב- 1981 או כל צו אחר שיבוא במקומו ובכפוף לכל הוראה חוקית המתייחסת לסילוק מוקדם או פרעון מוקדם, לרבות סעיף 42 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, וסעיף 13(א) לפקודת הבנקאות 1941 ו/או כל סעיף אחר או כל חוק אחר שיבוא במקומם או בנוסף אליהם." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (הסכם ההלוואה צורף כאמור כנספח א לתצהיר המבקשת).

2.         המנוח נפטר ביום 8/11/08, וביום 19/11/08 פנתה המבקשת (באמצעות אביה) לבנק בכתב וביקשה את סילוק ההלוואה באמצעות הפוליסה (ראו נספח 6 לתצהיר הלפרין). ביום 24/11/08 הודיע הבנק לחברת הביטוח כי היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה היא בסכום של 524,700ש"ח - כאשר יתרה זאת כוללת "עמלת פירעון מוקדם" בסכום של 25,300ש"ח (ראו נספח 7 לתצהיר הלפרין). מלוא הסכום שולם לבנק על ידי חברת הביטוח ביום 27/11/08 (תצלום השיק צורף כנסח ח לתצהיר המבקשת).

            יבואר כי בפוליסה לא היה מתאם מדויק בין יתרת ההלוואה לבין הסכום המבוטח - הגם ששניהם הלכו וקטנו במרוצת הזמן למן נטילת ההלוואה. כך יצא שלאחר פירעון ההלוואה לבנק נותר בידי חברת הביטוח סכום מבוטח של 172,220ש"ח, וזה שולם למבקשת (תצלום השיק צורף כנספח ט לתצהיר המבקשת; ראו סעיפים 7 ו- 11 לתצהירה). 

3.         במסגרת בקשת האישור טוענת המבקשת כי הבנק פעל שלא כדין כאשר כלל בסכום המגיע לו מחברת הביטוח בגין סילוק ההלוואה גם עמלת פירעון מוקדם - ואין חולק כי סכום זה שולם לו במלואו. הנזק שנגרם למבקשת לטענתה עקב כך, הוא בסכום של 25,300ש"ח - סכום העמלה ששולם לבנק חלף תשלומו למבקשת בגדר יתרת הסכום המבוטח (ראו סעיף 12 לתצהירה). הטענה המרכזית בבקשת האישור היא שהסכם ההלוואה אינו מאפשר לבנק לגבות את העמלה במקרה שהפירעון המוקדם נעשה בעקבות מות הלווה ומתוך כספי ביטוח החיים. הקבוצה שאותה עותרת המבקשת לייצג היא: כל אותם מוטבים לאחר המוטב הראשון (שהוא הבנק) בפוליסת ביטוח חיים שנרכשה על ידי לווה של הבנק שלא באמצעות הבנק, מהם גבה הבנק עמלת פירעון מוקדם כאשר פירעון יתרת ההלוואה נעשה באמצעות כספי הביטוח עקב פטירתו של הלווה (להלן: " הקבוצה"). המבקשת לא הבהירה בטיעוניה מדוע החריגה מן הקבוצה את אותם מוטבי הביטוח בפוליסות ביטוח חיים שנרכשו באמצעות הבנק, ואולם נראה כי כך עשתה משום שבפוליסות אלה קיים מתאם בין סכום הביטוח ליתרת ההלוואה - כך שהמוטבים של הפוליסה לאחר הבנק בכל מקרה אינם זכאים לתגמולי ביטוח כלשהם במקרה של מות הלווה.

המצע הנורמטיבי לדיון

4.         סעיף 42 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: " חוק החוזים") מורה כי "חיוב יכול שיקויים לפני מועדו, ובלבד שהודיע החייב לנושה על כך זמן סביר מראש והדבר לא יפגע בנושה". לכאורה, סעיף זה מאפשר לבנק לסרב לפירעון מוקדם של הלוואה - כל אימת שמהלך כזה מסב לו נזק. במקרה של חיוב המובטח במשכון, סעיף 13(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967 (להלן: " חוק המשכון") קובע כי גם אם ייגרם נזק לנושה - לחייב הזכות להקדים לקיים את החיוב ולפדות את המשכון; אך זאת בכפוף לפיצוי הנושה בתשלום ריבית ובכפוף להסכמה אחרת בין הצדדים:

"החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, רשאים לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לפני המועד לקיומו, ובלבד שבחיוב לתשלום כסף הנושא ריבית ישלמו לנושה גם את הריבית שהיתה מגיעה לו עד המועד לקיום החיוב או בעד ששה חדשים אחרי התשלום, הכל לפי התקופה הקצרה יותר; סעיף-קטן זה לא יחול אם יש קביעה אחרת בהסכם המישכון ולא יחול על משכון שניתן להבטחת סדרה של איגרות-חוב."

            בשנת 1981 הוסף לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: " פקודת הבנקאות") סעיף 13(א) - שקובע זכות קוגנטית של לווה לפרוע הלוואה למטרת דיור, קודם למועד שהוסכם עם הבנק. מצד שני כרך המחוקק את הפירעון המוקדם של ההלוואה בתשלום עמלה לבנק:

            "13(א) מי שקיבל מתאגיד בנקאי הלוואה לשם רכישת דירת מגורים או במישכון של דירת מגורים, רשאי, על אף כל הסכם הקובע אחרת, לפרעה לפני המועד שנקבע לפרעונה בתנאים אלה:

(א) סכום הפרעון המוקדם לא יפחת מעשרה אחוזים מהסכום המקורי של ההלוואה או מעשרה אחוזים מיתרת ההלוואה בצירוף הריבית והפרשי ההצמדה שנצברו ולא נפרעו עד יום הפרעון בפועל, לפי הגבוה;

(ב) התאגיד הבנקאי רשאי להתנות פרעון מוקדם כאמור בתשלום עמלה בתנאים ובשיעור שקבע הנגיד בצו לאחר התייעצות עם הועדה ובאישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת." (ההדגשה שלי- ע.ב.).

5.         בצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם), התשמ"ב- 1981 שהוצא על ידי נגיד בנק ישראל (להלן: " הנגיד") מכוחו של סעיף 13(א) לפקודת הבנקאות, נקבעה עמלת פירעון מוקדם בשיעור של עד שישה חודשי ריבית כקבוע בהסכם ההלוואה בין הצדדים. ההנחה שביסוד הוראה זאת היתה שזהו פרק הזמן הדרוש לבנק על מנת למצוא לווה אחר לכסף - כלומר להבטיח שהבנק יוכל לעמוד בתשלומי המימון של הכסף למקורותיו, ואף ליהנות מרווחי התשואה שיגיעו מלקוח אחר. כאן המקום לבאר כי בכל הנוגע להעמדת הלוואות, רווחיו של הבנק נובעים מ"המרווח הפיננסי" - ההפרש בין המחיר שמשלם הבנק למשקיע מוסדי בהתחייבות ארוכת טווח לשם קבלת הכסף, לבין הריבית שגובה הבנק מן הלקוחות הלווים ממנו את הכסף.

בצו נוסף שהוצא על ידי הנגיד ביום 23/6/89 שונתה עמלת הפירעון המוקדם שינוי מהותי, ומאז היא כוללת שלושה רכיבים עיקריים [צו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם) (תיקון), התשמ"ט- 1989, להלן: " הצו המתקן"]. הרכיב הראשון הוא עמלה תפעולית בשיעור קבוע - שמטרתה לפצות את הבנק בגין ההוצאות הכרוכות בביצוע הסילוק המוקדם. הרכיב השני הוא עמלת אי הודעה מוקדמת - הנגבית כל אימת שהלווה לא נתן לבנק הודעה מוקדמת בת עשרה ימים לפחות בנוגע לסילוק המוקדם. המטרה של רכיב זה היא לאפשר לבנק להיערך כדי לאתר הכנסה חלופית שתכסה את התחייבויותיו למקורותיו ותניב לו רווחים (מציאת לווה חלופי או מציאת אפיקי השקעה חלופיים לכספי ההלוואה). הרכיב השלישי הוא עמלה המחושבת על בסיס ההפרש בין הריבית שהיתה משתלמת לבנק אילו היתה ההלוואה נפרעת במועד לבין הריבית המגיעה לו בעת סילוק מוקדם - כלומר פיצוי הניתן לבנק בגין אובדן תשואה מכספי ההלוואה. על פי רוב רכיב זה מהווה את עיקרו של הסכום הכולל של עמלת הפירעון המוקדם.